יצירת קשר עין – המפתח למציאת זוגיות

"באתי ללמוד איך להתחיל עם בנות", אמר המתאמן שלי, שישב מולי עם מבט כבוש ברצפה.

לאחר היכרות קצרה, הוא סיפר שהוא רווק בן 33, עובד כמנהל בסיסי נתונים בארכיון גדול ומעולם לא יצר מערכת יחסים זוגית עם בחורה.

במהלך הפגישה שלנו הוא לא הצליח להרים את מבטו ולשוחח איתי במבט ישיר.

אמרתי לו שהדבר הבסיסי שבאמצעותו הוא יוכל ליצור קשר ראשוני עם בני אדם בכלל ובנות זוג פוטנציאליות בפרט הוא המבט.

במשך כל התהליך האימוני עבדנו על המטרה המרכזית – יצירת קשר עין והדרכים לשבור את המחסום הזה.

ניצלנו את העובדה שיש לו כלבה שאיתה הוא יוצא לטיול מדי יום, ובאמצעות הטיול עם הכלבה הוא תירגל יצירת קשר עין עם אנשים זרים.

במהלך האימון, הוא שינה מקום עבודה ולמד איך ליצור קשר ראשוני עם נשים. מבחינתו, הוא יצא מהאימון עם כלי מאוד חשוב לחיים.

 

מייקל אלסברג היה בחור רווק ונמאס לו לצאת לדייטים, המועדונים והברים הקבועים שלו. אז הוא המציא את "מסיבות המבטים" (Eye gazing parties).

הרעיון בבסיסו היה שיותר קל לנהל שיחה עם מישהו אחרי שיוצרים עימו קשר עין של כמה דקות רצוף.

המסיבות היו נפתחות בחלוקה לזוגות והבטה הדדית של כל זוג זה בעיני זו למשך שתי דקות. בלי דיבורים, קצת מוסיקה ברקע, אחרי שתי דקות, מתחלפים ומביטים עמוק לתוך עיניו של מישהו אחר. כך במשך 45 דקות, ואז היתה מתחילה מסיבה רגילה. הרעיון הוא שהעיניים הן החלון לנשמה, ואם הצלחת ליצור קשר עין עם מישהו, תוכל להמשיך לנהל עימו שיחה נוחה ברוב המקרים.

מסיבות המבטים של אלסברג הפכו ללהיט ענק בקרב הרווקים בניו יורק, וקיבלו חשיפה ברחבי במדיה, כולל הניו יורק טיימס , סי.בי.אס, סי.אן.אן., אנ.בי.סי, ועוד ועוד.

הרעיון שיש משהו באינטימיות של קשר העין שמצליח ליצור כימיה ראשונית מוצלחת עבד על לא מעט אנשים. 

אם כן, קשר העין מהווה פעולה חשובה שיכולה להשפיע על אספקטים שונים בחיינו: החל מאינטימיות רומנטית, דרך טקטיקה לשיווק ומכירות ועד לנושאי נאומים, והופעה מול קהל גדול.

פעמים רבות אנשים שקועים בעולמם ולא טורחים להרים את המבט. האינדיוודואליזם, המירוץ אחר הזמן, הסטרס בו אנו שרויים מבחינת הרצון להשיג עוד ועוד דברים כדי להעלות את רמת החיים שלנו ואת האושר שלנו, גורמים לרובנו להיות שקועים בעולמנו ולהיות פחות קשובים לסביבה. 

היום, עיקר התקשורת מתבצעת באמצעות sms, רשתות חברתיות ואימיילים. רובנו שקועים בטאבלטים, בטלפונים הסלולרים.

בתחבורה ציבורית, בבתי קפה, בתורים, בכל מקום כמעט אנחנו תקועים מול מסך עד שלפעמים צריך ללמוד מחדש איך להסתכל לאחר בעיניים, בלי להיות "מוזר".

איך בכל זאת אפשר לתרגל קשר עין מבלי להיראות מוזר?

1. תרגול  קשר עין מרפרף עם זרים:

בזמן שאתם הולכים ברחוב או נמצאים במקום הומה (בשעות היום!) תרשו לעצמכם להסתכל בעיניים של אנשים שהולכים לקראתכם במשך פרק זמן שיספיק לכם להבחין בצבע העיניים שלהם. לפעמים צריך פחות משנייה ואז להפנות את המבט.

אפשר גם להתאמן על קשר עין עם מלצרים, מוכרים, קופאיות ונותני שירות בתשלום, כל עוד עושים את זה בכבוד ובצורה ידידותית. בכל המקרים, חשוב לשמור על הבעת פנים ניטרלית ומבט "רך". שאף אחד לא יחשוב שאתם מנסים להטריד או לפגוע.

2. ללמוד על נושא המרחב אישי: תחושת "מרחב אישי" (בגדול…) היא התחושה שמרגישים כשמישהו "פולש"אליך קרוב מדי. זהו מעין גבול דמיוני שאנחנו מציירים סביבנו, וחדירה אליו נחשבת בשבילנו "קרוב" או "קרוב מדי".

היא אינדיוודואלית לכל אדם, אבל תחושת המרחב האישי היא לא פונקציה טהורה של הקרבה הפיזית בלבד, יש עוד גורמים. באופן כללי, תחושת הקרבה הפיזית קשורה גם למצב שבו מישהו: – יוצר איתך קשר עין ישיר – פונה אליך באופן ישיר (להבדיל ממצב בו שניכם עומדים זה לצד ומסתכלים אל הקהל) – נוגע בך (למשל, נוגע בך קלות בעמידה בקבוצה צפופה, נוגע קלות בזרוע או בכתף) – מרים את קולו – מדבר עליך (בניגוד לנושא נייטרלי) אם מישהו זר מבצע יותר מדי פעולות כאלה בבת אחת, אנחנו מרגישים הפרה של המרחב האישי.

זוכרים את הפרק הזה בסינפלד של זה שמדבר קרוב?

 אם אנחנו לומדים לווסת את חמשת הגורמים הללו, לשלב אותם בדרכים שונות, אנחנו יכולים לגרום לשותפנו לשיחה להרגיש בנוח ועם זאת להרגיש קרוב אלינו. 

כאשר אתם מגבירים את רמת קשר העין עם מישהו או מישהי, נסו להשען לאחור או לעמוד מעט רחוק יותר, ולתת לבן שיחכם הרגשה טובה. כשאתם פיזית קרובים כי זה חדר צפוף, נסו להנמיך את הקול. כאשר טופחים למישהו על הגב, או נגעים בזרועו תוך כדי שיחה, עדיף לעמוד בזווית כלפיו, לא ישירות מולו. ככה ניתן לגרום לתחושה של אינטימיות בלי לגרום ל"אזעקות הקירבה" לפעול.

3הקשבה

מיקוד תשומת הלב למי שאתה מדבר איתו יכול להיות מאתגר, בעיקר בעידן הטוויטר, אבל שווה לתרגל את המיומנות הזו. אנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא, כך נראה, ממש שם לב למישהו או משהו יותר מכמה רגעים. אלסברג  אומר, שכאשר אנשים מאמינים לך שאתה באמת מתעניין במה שהם אומרים, כאשר אתה באמת "נמצא שם" בזמן השיחה, קשר העין שיוצרים איתם באמת משחק תפקיד.

כולם מכירים את התחושה שמישהו מסתכל עליך אבל נמצא במקום אחר. תשומת לב היא נדירה, וכמו כל דבר נדיר, ערכה עולה בעיני אנשים.

 מתאמנים רבים מגיעים אליי כדי להחזיר לעצמם את תחושת הניראות: ״אני רוצה שיראו אותי", ״שישימו לב אליי".

כולם כבר יודעים היום עד כמה שפת גוף מדברת גם כן. אלסברג טוען שקשר העין שאנחנו יוצרים הוא אולי הצורה החזקה ביותר להתחבר למישהו אחר. אפשר להתווכח על זה, אבל כדאי לשים לב לזה. וצריך להיזהר. להיזהר מלראות בזה רק טכניקה, להיזהר מלהפוך את זה לדרך מניפולטיבית שבה משחקים בתחושות האנשים סביבנו על ידי להטוטי שפת גוף. אבל מותר להבין את החשיבות של קרבה שהיא יותר ממילים ריקות. את זה שיש דרך להעביר למישהו שאכפת לך, ושאתה שם, ושזה לא מובן מאליו. יתכן שההקשבה האמיתית מתחילה בעיניים.

חזרה לעמוד מאמרים

השארת תגובה